איך חטפתי דקירה בתחת בקטטה של ארגנטינאים?
ידעתי שזאת טעות, אבל עשיתי את זה בכל מקרה.
לפני יומיים ערן חבר שלי החליט לנסות להכין חביתה יחד עם ריבת חלב. נשמע גרוע? טוב באותו הרגע, כשאנחנו במאנץ׳, זה נשמע טיפה אחרת.
מפה לשם נזרקתי למיטה עם כאבי בטן נוראים יותר מאחרי אכול כפי יכולתך של חמין.
אחרי יומיים (!!!) של כאבי תופת ביקשתי בעיניים כואבות מהחברים פינוי מוסק (טוב, אולי לא מוסק),
אל בית החומים של רוסאריו. חמושים בסבל שלי ובספרדית המושלמת של יובל, הלכנו לקבלה ושאלנו אותם איפה יש מרפאה.
להפתעתינו, הם אמרו לנו שאפשר להזמין רופא ספיישל עד ההוסטל במחיר הזעום של 40 שקלים!.
״אם זה המחיר, בואו נזמין שבעה ונעשה מסיבת רופאים!" צחק ערן.
אני, באופן אישי, הרגשתי אידיוט על זה שסבלתי יומיים שלמים ואכלתי חבילות של צנימים ולא עלה לי בראש לשאול כמה עולה רופא.
במחיר כזה, הראל ביטוח יכולים להישאר רגועים. תשמרו את הכסף, אני הולך לספוג את זה, עליי.
הרופא הגיע ובאופן אישי הוא נראה כמו ילד מחונן.
זה די הגיוני כשלוקחים בחשבון שאין להם שלוש שנים צבא והם יכולים ללמוד מוקדם.
יובל שימש על תקן מתורגמן כשפתאום מסתבר שהרופא מבין אנגלית. שבורה אמנם, אבל אנגלית.
הסברתי לו את פרטי המקרה, שטחתי בפניו את ההיסטוריה הרפואית שלי והתחננתי לעזרה כי כבר יום שלם הכנסתי לגוף שלי רק צנימים.
הוא בחן את המדדים שלי, החמיא לי על הדופק והשכיב אותי על המיטה של יובל. הוא אמר לי שיש לי וירוס ואין יותר מדי מה לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור.
הסברתי לו שנמאס לי לעמוד בצורה של סימן שאלה והוא הציע לתת לי זריקה.
״איפה?״ שאלתי בחשש.
״טוב, במקום שבו לא זורחת השמש, ואני לא מדבר על אושוואיה בחורף״. הוא ענה.
כאב הבטן היה במימדים של שער שיוויון בתוספת הזמן, אז אמרתי לעצמי: "יאללה, כולה זריקה קטנה״.
נשכבתי על המיטה של גבי עם האנטנה למטה והאחוריים למעלה, כמו חיה חסרת אונים. ביקשתי ממנו לעשות את זה לאט, מה שגרר אנחות צחוק מהחברים,
שהגיעו כ-ו-ל-ם לראות והנהון ראש של הדוק.
הוא מרח אלכוהול, ומסביב ראיתי את הראשים של שלושה מחבריי מסתכלים עליי ומחייכים חיוך מדושן עונג אל חברם המובל אל השחיטה. "אתם חייבים לצלם" אמרתי להם, והם סירבו משום מה. הדלת של החדר הייתה פתוחה, וגם החלון שפנה אל הכניסה כאילו מזמין את כולם לבוא ולחזות במתרחש.
כשנכנסה המחט, חשבתי לעצמי: "היי, זה לא נורא
אבל אז הוא הזריק את החומר: הרגשתי להבות של אש זורמות במעלה הגלוטיאוס מקסימוס שלי אל כיוון מרכז העצבים של עמוד השידרה. זכרתי את מה שיובל אמר: "אל תכווץ את השריר כי אז זה יכאב יותר".
בינתיים, הבקשה שלי שיזריק לאט התבררה כטעות קשה - העינוי לא הפסיק, וישבני בער כשדה קוצים באוגוסט דאשתקד. נשכתי שפתיים בכאב, והצטערתי שלא שמתי לידי איזו חתיכת עץ לנשוך כמו בסרטים שמטפלים בפצוע ללא-הרדמה.
לבסוף, אחרי שניות מורטות עצבים שבהן חשבתי שאני לא אוכל להמשיך יותר, העינוי נגמר ובמשיחת בשר אחת יצאה המחט ולא חזרה יותר. קיבלתי מחמאות על התחת הנערי ולא-שעיר שלי מהחברים, שהתפנו לצלם אותי מצמיד את הצמר-גפן לתחת.
הגדיל לעשות ערן, ששם לי את הקבלה בין שני הפלחים של התחת ואז החברים התפנו לצלם אותי ברגע של חולשה
אבל אז הוא הזריק את החומר: הרגשתי להבות של אש זורמות במעלה הגלוטיאוס מקסימוס שלי אל כיוון מרכז העצבים של עמוד השידרה. זכרתי את מה שיובל אמר: "אל תכווץ את השריר כי אז זה יכאב יותר".
בינתיים, הבקשה שלי שיזריק לאט התבררה כטעות קשה - העינוי לא הפסיק, וישבני בער כשדה קוצים באוגוסט דאשתקד. נשכתי שפתיים בכאב, והצטערתי שלא שמתי לידי איזו חתיכת עץ לנשוך כמו בסרטים שמטפלים בפצוע ללא-הרדמה.
לבסוף, אחרי שניות מורטות עצבים שבהן חשבתי שאני לא אוכל להמשיך יותר, העינוי נגמר ובמשיחת בשר אחת יצאה המחט ולא חזרה יותר. קיבלתי מחמאות על התחת הנערי ולא-שעיר שלי מהחברים, שהתפנו לצלם אותי מצמיד את הצמר-גפן לתחת.
הגדיל לעשות ערן, ששם לי את הקבלה בין שני הפלחים של התחת ואז החברים התפנו לצלם אותי ברגע של חולשה
כמו שערן ואני אמרנו - לחברים טובים באמת אתה מרגיש חופשי לעשות פאדיחות ולדפוק אותם, כנראה שהפכנו לחברים טובים יותר באותו יום.
בינתיים, שמענו רעשי קטטה, בקבוקים מתנפצים ומכות מבחוץ.
מהר מאוד בעלי ההוסטל החלו לרוץ החוצה, ומסתבר שהייתה קטטה בין משוגע וילד שמכר לו משהו, בטח דחף לו פראגואשה (וויד מאיכות נמוכה) עם גבעולים. כשהבנו שאנחנו בסדר וניסיון פריצה להוסטל לא יקרה הערב, יכולנו להירגע בסבבה: ״אתה רואה מה זה שביניו?
בגלל החביתה שלי תוכל לספר עכשיו לכולם שנדקרת בתחת
בקטטה של ארגנטינאים ברוסאריו״.
ערן אמר, ובאופן אישי המלצתי לו לחזור לארץ ולהתעסק בתחום השיווק.
